ארול 2

״בשנותי הצעירות והפגיעות יותר״ (פיצג'רלד) לימדו אותי לנווט. יש משהו מאד יפה ביכולת ״לטייל״ במדבר,הרים,ואדיות 40 ק״מ בלילה בלי מפה ולא ללכת לאיבוד. בניגוד לרוב הצוערים בקורס קצינים אני מאד אהבתי ניווטים אבל נהניתי בתכל'ס רק מהחמש דקות האחרונות. רוב הזמן הייתי צריך להתרכז. אחרי שהשתחררתי זכרתי שהיה משהו שרציתי להנות ממנו ולא יכולתי אז שנה אחרי השחרור החלטתי ללכת לטייל בנחל צפית (נגב) בלילה לבד (אני חמוש אז אין חשש מחיות).

אני עומד לצאת ושני חברים שואלים מה אני עושה. אני מסביר. הם מצרפים את עצמם.

זאת הייתה טעות. אחרי 2 ק״מ בנחל צפית הם מבקשים לחזור (2 ק״מ!)

טוב, לפחות צילמו אותי, גם זה משהו.

שבוע אחרי אני נוסע לבד ואני עולה ויורד ועולה ויורד בנחל. יש קטעים יחסית מסוכנים שם אבל בסך הכל זאת חוויה מהנה.

הדבר היחסי קצת פסיכי בקטע זה שאתה מוצא את עצמך בלילה, באמצע המדבר, צועק על תן שאתה לא יודע איפה הוא : ״סתום כבר את הפה״.

בסופו של דבר מצאתי דרך לחזור לאיזור של 2-3 ק״מ מנקודת ההתחלה והגעתי למקום שיש סימון על המפה שיש עץ.

עכשיו זה רק אני והעץ. אפילו התן התורן השתתק.

יש משהו מאפס בלשבת בטבע לבד כמה שעות.