אחד ל-1000

שני סוגי מנהיגים - ״עשו את הדרך״ לעומת ״לא עשו את הדרך״.

ישנם מנהיגים שעוצבו במסגרות שמייצרות מנהיגים. גם במסגרות האלה ישנם אלה שמגיעים לקצה יכולת ההנהגה שלהם ויש כאלה שנמצאו ראויים להתקדם הלאה.אם אתה רואה שהבנאדם טוב לתפקיד מ״פ אבל בתפקיד מג״ד זה לא מתאים (לא זה לא הולך טוב - אלא לא מתאים) אז בזה זה נעצר.

לעומת אלה שעשו את הדרך ישנם את אלה שלא. אלה שמצאו קיצור דרך.

לא עוצבו לתפקיד מנהיגות, לא יודעים מה משמעות המילה מנהיגות, לא החזיקו חיים של בני אדם על הכתפיים שלהם אבל מצאו את הדרך לתפקידים שמנהיגות היא חלק קריטי ממנה.

• מנהיגות: היכולת לבצע ולהניע אנשים לבצע משימות מורכבות, דינמיות, לאורך זמן רב.

• מנהיגות בחברה מערבית: היכולת לבצע ולהניע אנשים לבצע משימות מורכבות, דינמיות, לאורך זמן רב עם אתיקה.

אחרי שננצח את המלחמה הזאת ונלך לבנות חברת מופת יהיו לפנינו שני סוגים של אנשים שיטענו לכתר - אלה שעשו את הדרך ואלה שלא.

סטטיסטיקה

ניקח נניח 1000 אנשים שעשו את הדרך באיזושהי מסגרת. אנחנו רוצים אותם לתפקיד של ניהול המדינה. זה שהיו טובים במסגרת אחת לא מעיד על התאמה על השניה אבל יש יתרון אם הם אנשי עשייה ועוצבו כמנהיגים.

ניקח שתי דוגמאות - יואב גלנט ויועז הנדל.

כשגלנט הסתכל לכל המדינה בעיניים ואמר שהפילוג מסכן את המדינה (כשר ביטחון) הוא היה היחיד שהתייצב. הוא לא עשה את זה ממניעים פוליטים אלא משום שהוא עוצב להחזיק חיי אדם על הכתפיים שלו והבין את המשמעויות של המריבות שהיו בינינו. מן הסתם היו אחרים בממשלה שהבינו את זה אבל לא התייצבו בפועל.

זאת אומרת, גם כשאנשים עוצבו לתפקיד מנהיגות והוכיחו את עצמם - לא בטוח שבמקרה קצה הם יתפקדו אבל הסבירות שיהיו כאלה קיימת.

יועז הנדל קיבל תפקיד של שר התקשורת. לכאורה מה הקשר בין צבא, שייטת, היסטוריה וסיבים אופטיים?

הקשר הוא שהנדל לא עוצב רק לתפקיד מנהיגות אלא גם לבניית חברת מופת.

הנדל חיפש מה הוא יכול לבצע במשרד התקשורת שיגרום לנו להיות חברת מופת בתחום שהוא מתעסק איתו. הסיפור עם הסיבים האופטיים הוא דוגמא של מנהיג עם מנטליות לבניית חברת מופת.

אתם יכולים לציין עשרות שרים שבאו והלכו אבל לא קידמו אותנו באמת אלא רק עשו רעש.

במבחן התוצאה עברנו מ-2% סיבים אופטים ל-80% במדינה וכל מי שרוצה יכול לעבוד מרחוק היום בזכותו.

מסקנה: כשאנחנו בוחרים במנהיגות של אנשי עשייה שעוצבו למנהיגות לא בטוח שנקבל את הדבר האמיתי אבל הסבירות קיימת. בבחירה של אנשים שעשו את הדרך - יהיו מקרים שנראה תוצאות.

נניח לצורך הדיון שמתוך 1000 אנשים שעשו את הדרך רק 100 יוכיחו את עצמם לתפקיד מנהיגות המדינה. נניח שה-900 האחרים או שזאת הייתה קפיצה גדולה מידי או שעברו לעולם של פופלריות זולה או שלא התאימו מאיזושהי סיבה. נניח שזאת הסטטיסטיקה.

מה לגבי אלה שלא עשו את הדרך?

קודם כל יש כאלה. מהטמה גנדי הוא דוגמא טובה לכך. הוא בכלל היה עורך דין שהסתובב באפריקה.

שום מסגרת מנהיגותית לא עיצבה אותו. הוא נחשב למקבילה של משה רבנו עבור העם ההודי.

גנדי היה אירוע נדיר שהתפתח בכוחות עצמו (דרך אגב, משה רבנו לא היה כזה. משה קיבל חינוך למנהיגות מהרגע הראשון. יש ביהדות גם כאלה שהגיעו משום מקום אבל זה נושא אחר).

האם מבין הפוליטיקאים שלנו שלא עשו את הדרך אתם רואים מישהו מקביל למהטמה גנדי אצלינו?

יש כאלה?

לא אה...

ניקח 1000 אנשים שאין להם שום רקע במנהיגות בכלל ולא היו במסגרות שמעצבים מנהיגים.

נניח שאנחנו נותנים להם להוביל את המדינה כי הם אלה שמעמידים את עצמם מולינו לבחירה.

נניח שהם נבחרו והם מנהיגים את המדינה במשך חודש שלם.

אחרי חודש מרכזים את כולם לחדר אחד ושואלים אותם: ״אחרי שראיתם את התמונה הגדולה,מי מכם חושב שהוא הדבר האמיתי?״

אתם יודעים מה יקרה?

כל ה-1000 ירימו את הידיים למעלה!

כולם!

למה?

כי הם מעולם לא הפנימו את המשפט ״דע את עצמך״.

״דע את עצמך״ הוא משפט יפה שהופיע בפעם הראשונה בדלפי (מקדש לאל אפולו ביוון) בכניסה למקדש. יש את העניין שמילים יכולות לסנוור בני אדם כי מאחורי המילים היפות האלה מה שקרה במקדש בדלפי היה אינפנטיליות לשמה אבל זה עניין אחר.

בכל אופן, את הביטוי ״דע את עצמך״ ניתן להצמיד לנושאים שונים.

למשל, אם אתה רוצה להנהיג ואתה צריך לקבל החלטה - האם אתה באמת ראוי ויכול לקבל אותה?

כשאני נתקל במקרים כאלה, אני חושב טוב טוב אם אני צריך לקבל החלטה או להעביר אותה לאדם אחר שראוי לקבל אותה. לפעמים אני מקבל ולפעמים לא. דוגמא אחרת מנושא אחר לגמרי:

אני מנגן בצ'לו, לפעמים בא לי לנגן משהו יותר מורכב אבל יש עדיין דרך לעשות אז אני מאתגר את עצמי כמה שאני מרגיש שאני יכול. ככה נהגתי כקצין בסדיר,כקצין במילואים, בכל מסגרת שהייתי בה. סיכונים או אתגרים מגיעים כשאני מרגיש ביטחון במסגרת שאני חלק ממנה ובעצמי ולא שוכח שחיי אדם בעסק.

למשל, לא עושים תחבולה כדי לממש את עצמך כקצין. עושים תחבולה כשצריך ובמידה שצריך אחרת חיי אדם ילכו לאיבוד.

יש פה אלמנט של כישרון, יכולות, מקצוענות וגם אינטגריטי - דע את עצמך. ויש גם את הביטחון שלך בארגון.

*ברטרוספקטיבה, מודל צבאי היה מתאים לי הכי טוב..

כשאותם 1000 אנשים (אחרי שהם כבר ראו את התמונה הגדולה) מסתכלים במראה הם לא רואים את עצמם. הם רואים משהו שהוא שווה הרבה יותר מהם וזאת בעיה.

לחלום זה טוב. אני איש של חלומות גדולים.

לחלום שאתה הדבר האמיתי כשאתה לא, ולהנהיג את המדינה הכי מורכבת בעולם - סכנה למדינה.

״דע את עצמך״ לא בא לידי ביטוי אצל האנשים האלה.

הם באמת מאמינים שהם הדבר האמיתי למרות שלא היכולות והתוצאות שלהם מצביעות על כך.

הם רוצים להנהיג אבל לא מהסיבות הנכונות ולא מקיום יכולות להנהיג. הם רוצים לדאוג לעצמם.

לא טובת המדינה מדריכה אותם.

כסף כן, כח כן, טובות הנאה כן, מגלומניה - כן.

טובת המדינה? - לא.

העניין הוא שאנשים כאלה גם מסכנים את המנהיגים שכן עשו את הדרך.

כשמנהיגים שעשו את הדרך רואים איך פופולריות זולה מספקת קולות למנהיגים שלא עשו את הדרך אז חלקם מחקים אותם.

והרי זה בדיוק מה שמנהיגים שלא עשו את הדרך רוצים.

זאת הממלכה שלהם - אין עשייה לטובת המדינה, אין חברת מופת. יש רק ״מילים, מילים, מילים...״

(המלט תמיד בא טוב)

ככל שיהיו יותר מנהיגים שלא עשו את הדרך ככה תגבר החולשה של אלו שכן עשו את הדרך.

יתרה מכך, אם פופלריות זולה זו הממלכה שלהם אז למה לעצור בגבולות המדינה?

מישהו חשב איך מנהיגים בשאר העולם מסתכלים על המנהיגות שלנו?

מישהו חשב איזה נזק זה עושה לנו שאנחנו נותנים לאלה שלא עשו את הדרך לייצג אותנו?

(בהנחה שהם לא מהטמה גנדי).

הם לא רק מתדלקים מריבות בתוכנו, הם גם מדרדרים את אלה שעשו את העבודה וגם מבזים את המדינה בחו״ל.

נחזור לגלנט והנדל אבל עכשיו בתקופת המלחמה שאנו מצויים בה.

הנדל זיהה שהעם היה מבולבל, שבע ולא בפוקוס ומי שבפועל מציל עכשיו את המדינה זה המילואימניקים. הוא נתן לזה פוקוס כי הוא הבין שאין קבוצה אחרת שמתייצבת למול האתגרים.

המילואימניקים וכל הלוחמים בסדיר הם היחידים במדינה שמפוקסים.

גלנט תופר קילומטרז בין ניהול המלחמה כדי להשאיר את הלוחמים בפוקוס. עובר מבסיס לבסיס תוך כדי ניהול המלחמה (כמו שיועז תפר קילומטרים כל בוקר כדי להניע את משרד התקשורת לעבודה).

זאת אומרת, ישנם אנשים שלא משחקים בתחרות הפופולריות הזולה אלא מתעסקים בעיקר.

בזמן שהם עושים את זה, עדיין ישנם אנשים שמתנהגים כאילו אין להם סבלנות יותר.

״זה לא מלחמה״, ״הפסדנו כבר״, ״אין לנו קיום״.

אני לא מבין, אם יש אנשים שגם עכשיו נלחמים או מתכוננים להלחם, באיזה זכות לאזרחים נגמרת הסבלנות?

להיפך, קחו דוגמא מהלוחמים (סדיר ומילואים) שמושכים את העם הזה.

קחו דוגמא מגלנט והנדל.

אנחנו ננצח את המלחמה הזאתי.

אנחנו נלך אחריה לבחירות.

אם אנשים רוצים אחרי המלחמה לבנות פה חברת מופת אז זאת העצה הכי חשובה בעסק:

כשנכנסים לקלפי צריכים לשאול אם המפלגה שמצביעים עבורה עומד בראשה איש עשייה עם יכולות מנהיגויות מוכחות. אם לא, אם הוא לא כזה אז האם הוא נדיר כמו מהטמה גנדי. לא נדיר כמו גנדי? - למצוא מישהו שכן או להצביע לאנשי עשייה אמיתיים.

לא לי ולא לאף אחד במדינה הזאת יש סבלנות או זמן לבזבז על אנשים שהם לא הדבר האמיתי יותר.

וכן, 999 מתוך 1000 אנשים אקראיים הם לא הדבר האמיתי.................................אני לעומת זאת :)